בתחילת יולי 2017 טסתי לאי איקריה ללמוד יוונית

בשדה התעופה באתונה קניתי שעון סווטש חדש ועמיד במים, פעולת רכישה שהתגלתה כאירונית

נותרנו המומים לא רק מיופיו הבתולי של האי 

 

 

 

אלא גם מההתייחסות השונה לזמן. (רק המעבורות הגיעו בדייקנות פעמיים ביום)

מיכליס מנהל בית הספר, הבטיח לי שיהיה אוטובוס כשאנחת בשדה התעופה הקטן

אבל האוטובוס לא היגיע למרות שהנהג התחייב לכך יום קודם

אקיס, גבר שוויצרי-יווני, נגן בוזוקי שהכרתי בשדה התעופה באתונה, שמח לקחת אותי טרמפ לעיירה Evdilos שם ימתין לי מיכליס, בעוד 50 דקות

אקיס ואני נכנסים למכונית השכורה והוא מגלה שמיכל הדלק ריק לגמרי. האיש שהשכיר לו את הפיאט-פנדה לא מתרגש. ואומר, כן, אני יודע שהמיכל ריק, ומסביר איפה תחנת הדלק. ההסבר היה לא ברור, כך שהדרך התארכה לנו מאוד

אחרי כל הסיפורים ששמענו על ההתנהלות פה, זו קבלת פנים ראויה, צחקנו

תושבי איקריה אדישים לעובדות שיכולות להוציא אותנו, מדעתנו

כשאני מגיעה לאבדילוס אני מתיישבת בקפה ריפיפי, בנקודת תצפית אסטרטגית ומחכה למיכליס

אחרי כשעה אני שולחת לו הודעה: "אני ממתינה לך וחובשת כובע כחול"

הוא לא מגיב וגם לא מגיע. עוד שעה חולפת בה אני מתבוננת בהתרחשויות מולי

הוא מגיע אחרי כשעתיים המתנה ולא טורח להתנצל

בשלוש השעות הקרובות נסענו לחפש לי חדר וזו הייתה משימה קשה לתחילת יולי

בכל החדרים בהם ביקרנו, היה ריח של צבע טרי מהול בעובש ובריח של וילונות שלא כובסו

ליד הדלת נחו מיכלי צבע ומברשות, רשתות, כבלים ומקדחות

כדי להכין את החדרים שהיו סגורים כל השנה לשיא העונה, באוגוסט

בסוף הוא נזכר בבית באמצע הדרך בין שני כפרים, ושכרתי את החדר

מה שנראה לי כברירת מחדל, הסתבר בבוקר כאופטימלי

פואמה של המשורר היווני קוואפיס

יוטה וגרגוריס מוסיקאים ובעלי הבית – מקסימים

המרפסת שלי צופה ל "חוף פרטי"

אני מנותקת ממרכז תיירותי

ובמרחק 200 מטר מהחדר

נמצאת לשירותי הטברנה של לבריני

והשקיעות מהמרפסת – מושלמות

אני שומעת רק את הגלים ואת הציקדות שמנסרות בנחישות וללא הפסקה בווליום מאוד גבוה, ואני אוהבת את זה, כי הוא ממלא את כל החלל, כמו במדיטציה

הבית ממוקם על הכביש במרחק כעשר דקות טרמפ לעיירה אבדילוס ולכפר קרבוסטמו

כבר הייתי מאוד רעבה ומאוד עייפה אחרי שני לילות ללא שינה ו 22 שעות בהן אני ערה

הוא משאיר אותי במסעדה "פלאקה", כי הוא נזכר שהוא צריך לשלם למורה לריקודים

ושוב המתנתי לו שעה ארוכה מאוד. רק לקראת השעה 2300 הגענו לחדר

כבר ביום הראשון ראיתי שלמיכליס אין שעון, והטלפון שלו זרוק במכונית שחלונותיה פתוחים. בימים הקרובים הסתבר שהוא לא עונה לטלפון, וגם לא מגיב להודעות בזמן אמת. אני שואלת את יוטה בעלת הבית למה הוא לא עונה לי או מחזיר לי הודעה היא עונה לי בחצי חיוך, "פה הקצב שונה. הוא לא מתאמץ כי הוא יודע שתתקשרי שוב"

באיקריה הכול איטי

לפעמים הודעת סמס מגיעה רק אחרי יומיים. לפעמים האינטרנט לא עובד. לפעמים חברים מבטיחים לבוא בשעה ארבע ומגיעים בשמונה. ביוון בכלל איש לא אוהב לקבוע שעה מדויקת ויוונים מעדיפים להשאיר הכול פתוח. מילים חשובות הן, נראה, נדבר, ובמיוחד המילה אולי, אבל באיקריה שכללו מושגים אלה לדרגה קיצונית

באיקריה שואלים כך: "אולי נטייל יחד הערב ברגל אחרי שש"? והתשובה היא: אולי! עם סימן קריאה והדגשת המילה. האנשים רגועים

וזו הסיבה העיקרית שמאריכים ימים מעל הממוצע, האי איקריה הוא "אזור כחול" Blue zone

על שולחן בטברנה בכפר Akamatra כתוב: "שעונים, לחץ וסבל אין להם מקום באיקריה"

היום מיכליס נסע בכביש צר ובירידה תלולה מאוד ושתי נערות צעדו לפני המכונית. הוא לא יכול היה לעבור והן לא הביטו לעברו או זזו. הוא לא צפר

גם הגאוגרפיה משפיעה – האי מאוד תלול וזה מאמץ לעלות ולרדת כל היום

אחרי כל עליה או טיפוס במדרגות, חייבים לנוח, והרבה

וזה מעייף אומרת דימיטרה, להיות כל הזמן במצב של המתנה. וזה הורג אותי, אומרת ויוי המורה שלי ליוונית, אני לא רוצה שיחכו לי. ויוטה מרימה כתף, בתנועה של "מה אני יכולה לעשות, ככה זה פה"

הגעתי ללמוד יוונית למתחילים

השיעור מתחיל כרבע שעה אחרי הזמן ונמשך כשלוש שעות

 שעון הקיר בכתה לא זז ומראה קבוע את השעה 0925

הבוקר סיימנו את השיעור ב-1230

מיכליס אמר שיחזיר אותנו לגסט האוז בכפר Arethousa אחרי שיערוך קניות וזה לקח לו כשעתיים

אנחנו ממתינים, איש מאיתנו לא מתלונן, התרגלנו

ובעניין סדר היום – בכל ערב מודיעים על הלו״ז של היום למחרת, ובמשך היום משנים משהו. לי זה ממש לא משנה – כבר הבנתי שכל הודעה היא בסיס לשינוי, והזמן הכי רחוק לשאול עליו שאלה הוא מחר בבוקר, אם בכלל

מחר נצא לטיול בשעה תשע

מיכליס מודיע לנו מראש שרק זמן היציאה קבוע

זמן החזרה לא ידוע. כולנו מחייכים

איקריה מפורסמת בחגיגות הריקודים בקיץ – הפנאיירי

זו שנשתתף בה הערב אמורה הייתה להתחיל בשעה חמש אחר הצהריים

והחלה בשעה תשע

ויוי המורה אומרת "חזרנו מוקדם בארבע לפנות בוקר" ואני אומרת "חזרתם מאוחר"

אנו צוחקות כי זה ההבדל בהגדרות הזמן ביננו

כאן אפילו התרנגולים מתעוררים מאוחר וקריאותיהם הרמות נשמעות חזק כי הם רעבים והבעלים שהלכו לישון מאוחר עדיין לא התעוררו

 כאן פדיקור ומניקור אורכים שלוש שעות וחצי והמחיר חמישה יורו, דיווחה לנו וולנטינה

במודעה לקונצרט של מנוליס פפוס, אחד מנגני הבוזוקי החשובים בעולם, נכתב שיתחיל בשעה תשע

אבל מראש אמרו לנו שאין סיכוי ואולי הוא יתחיל ב – 2230. בסוף הוא התחיל בשעה 2300. איש לא התרגש

חזרנו מהקונצרט בשלוש לפנות בוקר. פוטיס נהג המונית שלנו, החל לקבל טלפונים באמצע הלילה

אמרנו לו אתה ממש פופולרי. שאלתי אותו מי מתקשר אליך בשעה כזו והוא ענה לי לקוחות שלי רוצים מונית כי איש לא עובד בלילה. אבל זה לא היה נכון כי הוא סיים את המשפטים ב״הרבה נשיקות״. את זה לפחות כבר הבנתי

בהזדמנות זו הוא ספר לנו שבאיקריה

צהריים זה מושג ארוך שנמשך בין 1200 ל 1700 שעה 2100 היא תחילת הערב והחיים מתנהלים בעיקר בלילה. באחד הלילות כשישבנו בטברנה והאזנו למוסיקה חיה, התקשינו להאמין – ככל שהתאחרה השעה הגיעו המוני אנשים, והתנועה בכביש גברה

החנויות נפתחות מאוחר בבוקר ונסגרות ״בצהריים״ ושוב נפתחות אחרי שבע, בשעה לא ברורה ונסגרות ב-2300. בערך

באיקריה אם אתה מאחר לשדה התעופה, אתה מתקשר ומחכים לך! מספרת ויוי שרגילה לדייק. "פעם הגעתי לטיסה שעתיים לפני הזמן ושדה התעופה היה סגור. האיש מהשכרת הרכב היגיע חמש דקות לפני ההמראה. החזרתי את הרכב ורצתי לשער היציאה.  "אל תרוצי הוא צעק לי, באיקריה אסור למהר". "פעם איחרתי לא התעוררתי. נהג המונית אמר לי "תתקשרי לשדה התעופה ותודיעי שאת מאחרת, אני לא רוצה לנהוג מהר", וחיכו לי"

יש המון סרדינים טריים באיקריה

אבל אם חשקת בדג גדול זה הנוהל: המלצר יתקשר לבעל חנות הדגים, וישאל איזה דג יש לו היום

המלצר יחזור וידווח לך

 כשתבחר את הדג מישהו מהמסעדה יקפוץ בטוסטוס שלו ויביא את הדג, ואז יכינו אותו. וזו עוד סיבה למה ההמתנה לאוכל כה ארוכה

אחרי שחיכית לפחות חצי שעה  עד שהמלצר ייגש אליך

רשימה זו מוקדשת באהבה לקארל מאמריקה, לולנטינה מוונציה, לגיאן-קרלו מנפולי, לאווה מפינלנד, לג'מאל מאיסטנבול, לתרז משבדיה, לדימיטרה וכריסה המתנדבות הכי מקסימות ולמורים שלנו – בזכות כולכם היה כזה כיף ללמוד!

9 תגובות ל “מקום אחר, זמן אחר”

  1. זיוה

    ועכשיו הסרט.
    פוסט מעלה חיוכים. כתבת נהדר, אלישבע

  2. דפנה דביר

    עוררת את געגועי לסיני, שמציעה אותו דבר, ים כחול, זמן חלוד ובני אדם רגועים. התמוגגתי מהרשימה.

  3. תרצה

    היי. זה זמן רב שאני חולמת להגיע לאיקריה. מאז שקראתי על האי ועל מקומות אחרים בעולם שנחשבים כ Blue Zones. שמחתי לקרא את רשימתך, לראות את התצלומים (שתמיד מאוד מוצלחים), וממש קינאתי בך, במובן החיובי! איך החלטת ללמוד יוונית? כמה זמן היית שם? הצלחת ללמוד משהו? (תוכלי להשיב לי לדוא"ל). בברכה, תרצה הכטר.

  4. נועה

    מקסים! נשמעת חוויה יוצאת דופן…מתעניינת באותן שאלות ששאלה תרצה

  5. חיים

    נהניתי מאוד מהסיור בהדרכתך באי המיוחד הזה.
    את אף פעם לא משעממת.
    ממעריץ

  6. שוש מעוז-אריה

    כמו תמיד, את ממש מצליחה להעביר את החוויה בכתיבה הנהדרת שלך ובתמונות היפהפיות!
    נזכרתי, תוך כדי קריאת הרשומה, בספר: בשבח האיטיות/ קרל אונורה. הספר קורא תיגר על
    תרבות המהירות ומראה שהאטת הקצב בכל התחומים רק מגבירה את הסיפוק והיצירתיות
    ומשפרת את הבריאות.
    געגוע…

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)