בחודשיים האחרונים הפך הרחוב הצר בו אני גרה לאתר בנייה זמני. אין רגע דל. השיפוצים בשתי דירות סמוכות לדירתי – הסתיימו. מהחלונות בחזית המערבית אני עוקבת אחרי התקדמות השיפוץ הנערך בדירה מולי.

אני יושבת מול צג המחשב, פקקי שעווה תקועים באוזני, מנסה להקטין את רעש השיפוץ הגדול הנוסף המתרחש שני בתים צפונה ממני. צעקות הפועלים הם חלק ממנעד הרעשים שאני מתרגלת אליו. אני מתרגלת, מתעלמת, מקבלת בשוויון נפש את הרעש המצטבר. כמו שנאמר "רצית לגור בעיר מותק, אז זהו".

אבל הבוקר, נוספו לפתע דפיקות איומות שהדהדו בגופי ונשמעו קרובות מכרגיל. כשפתחתי את הדלת כדי לאתר את מקור הרעש, מצאתי מולי את סעיד שאמר: "עכשיו שבועיים יהיה בו רעש גדול, אחר כך רעש קצת קטן".

  • המשפצת  – ואני נזכרת בשיפוץ שערכתי לפני כשנה וחצי

 

מאז, סגורים חלונותי והתריסים מוגפים – וזה לא בגלל החמסין המתמשך, גם לא בגלל חרדות שמא טיל עירקי יפול על עירנו ללא התראה מוקדמת. העניין ממש פשוט – גם דירה תשע, שתי קומות מעלי – משתפצת.

מהקומה השלישית משתלשל לו שרוול צבעוני, חוצה את מרכז החזית הקדמית שלי ופולט אל תוך המכולה פסולת בנין. "שיבוץ כללי" מגדיר סעיד את עבודות ההריסה המתרחשות כבר 10 ימים שתי קומות מעלי. רק קומה אחת מפרידה ביננו, וכוחות ההרס, הדופקים מעלי בכל הכוח, לא נותנים לי מנוח ושולחים אותי החוצה, לשוטט ברחובות.

אני מנסה לעבוד בין יללות ונאקות המקדחה הנאבקת בקורות ובעמודים, בין הבומים של הלמות הפטישים הכבדים המנפצים הכול – רצפות, קירות ודלתות, חלונות וארונות.

כל כמה רגעים צונח לתוך המכולה מטען כבד – חלקי בטון וברזל זיון, זכוכיות ומסגרות עץ, מרצפות וצינורות, בתדירות התלויה במרץ של הפועלים. אני בהלם. עוד על רעש בעיר  "מצפצפים לי..דופקים אותי" ועל האיש הכי מרעיש בעיר

נ.ב

שכחתי לציין שבתאריך הראשון לחודש מרץ, מתישהו בין שעות הלילה המאוחרות והבוקר המוקדמות, עזבה א', היא אורלי המתופפת על עקביה, את ירון בן זוגה. שקט מפתיע השתרר בדירה מעלי, שקט שנמשך ארבעה ימים רצופים בלבד…   

 

 

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)