בהשראת התערוכה של לצי בגלריה פחות מאלף בדן דיזיין סנטר, יצאתי לרחובות למצוא עוד כמה עבודות שלא הכרתי

לא קל למצוא אותן, אני פוגשת אותה בפינות הכי לא צפויות, ובשבילי זה כמו למצוא אוצר

לצי היא אמנית רחוב יוצאת דופן שאינה שייכת לקליקה (מלבד שיתופי פעולה פוריים בעבר עם dede)

היא מצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש בסגנון הציור או בנושא

היא פועלת רק ברחוב וזו הגלריה שלה

היא מעדיפה לצייר בשולי השוליים במקומות בהם אני אוהבת לשוטט

כדי שלא תיתפס או כדי כדי שתוכל לעבוד בקצב שלה ומבלי להיחשף

וכך בעקבותיה, אני מוצאת את עצמי סוטה מצירים ראשיים, מקיפה חניונים נטושים, מציצה לפינות חשוכות ועוקפת מכשולים

ותמיד ההיתקלות בה יוצרת בי שאלות ותהיות, מה עבר עליך כשציירת את הדמות? ומה רצית לומר לי או לעצמך?

ואין תשובה אחת

היא שומרת בקנאות על אנונימיות כדי להשיג חופש אמנותי מוחלט

כמו חלק מהדמויות שלה שבוחרות להסתיר את פניהן

בכל שיטוטי לא נתקלתי פעמיים באותה העבודה, כל יצירה היא אחת ויחידה

משיטוט בעמוד הפייסבוק של האמנית גיליתי שלכל עבודת רחוב קדם רישום

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1051523601573625&set=a.227108154015178.56654.100001479852431&ty

ולעיתים העבודה ברחוב היא ההשראה לרישום חדש

ראיתי שהקו שלה חי, בטוח בעצמו, נקי מאוד

הקו הוא זה שמוביל אותה למחוזות שנעלים גם מהבנתה, והיא מתמסרת לו

 ציורי הדיו העדינים שהיא יוצרת ומעלה בעמוד שלה באים לידי ביטוי גם ברחוב – קווי המיתאר מדוייקים ובתוספת צבעים עזים, נולדת דרמה

המעבר מקנה מידה של רישום בבלוק סקיצות לציור גדול ברחוב מרתק אותי

מיומנות הרישום הגבוהה שלה מאפשרת לה להגיב בזריזות על משהו שתופס אותה ברחוב שהכול בו לא צפוי, לא ידוע ומשתנה בכל רגע, ואז נוצר קולאג'

היא מכירה בערך של תהליך היצירה בפני עצמו וחושבת שגם paste up שדהה, התבלה או התקלף היא קומפוזיציה מעניינת

האם חשת צורך להתחבא לרגע כשהדבקת את דמות האישה ליד הבוטקה של השומר בחניון בשוקן?, שאלתי אותה

האם חשבת מה מרגיש השומר מידי בוקר כשהוא מגיע לעבודה ורואה אותה עוד לפני שהכין לו את הכוס קפה שלו?

האם הוא חושב שהיא מפתה או שהוא כלל לא רואה אותה?

הדמויות שלה מעלות בי מחשבות ואסוציאציות

למעשה, היא מאיירת מצבים פסיכולוגיים והשפה הפסיכולוגיסטית שלה שולחת אותנו לעולם של סמלים ודימויים

כשאנו פונים לפסיכולוג אנו שופכים בפניו את הלב

ואם מדובר באדם "ללא עמוד שדרה", היא מחליטה להוציא מגופו את עמוד השדרה שלו שאמור להיות גמיש, ומקבעת אותו בבטון

כשאני רואה ילד/ה האוחזת על כתפה יצור הנראה במבט ראשון כגדי

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=963785137014139&set=a.105202526205742.7575.100001479852431&type=3&theater

או איש ואשה אחוזים זב"ז  – יחסי הכוחות והניגודים האלה מרתקים אותי

גם הפירוק וההרכבה מחדש של אברי הדמויות, מתקשר למצב נפשי

כי לעתים אנו מרגישים מפורקים ממש כמו שקורה לי בעת הכנת רשימה זו

מצד אחד המציאות שהיא מפרקת ומרכיבה מחדש מחלקי גוף ואביזרים לא תמיד מובנת לי

כשהיא מתחילה לצייר נראה שהדמות היא זו שקובעת איך תראה, איפה יונחו רגליה ומה תאחז בידיה

מצד שני כשאני מדמיינת אותה יוצרת, אני רואה אותה כורעת על ברכיה מולה, או אפילו יושבת על כיסא של ילדים בדמדומי השחר, ומציירת אותה בעדינות על מצע של קיר קשוח קרוב קרוב למפלס המדרכה

ובכך היא משנה את זווית הראיה שלה בכדי ליצור איתה אינטימיות תוך כדי הציור

ואני כצופה

מצד אחד אני לא תמיד מבינה מה שאני רואה

אבל מצד שני אני מרגישה אמפטיה כי כשלצי ציירה אותה בגובה העיניים ומתוך אינטימיות, היחסים שנוצרו שם עוברים אלי

ואני יכולה לחוש את החמלה שלה כשהיא שוכבת על המדרכה ומציירת, אולי כך היא תבין יותר מה עובר עליה ותחוש את חוסר האונים והרעב שלה

וזה מה ששיפה שהכול פתוח לפרשנות וכל אחד יכול להתבונן ולספר לעצמו את הסיפור שלו

הגברים והנשים שהיא מציירת הם מודל עכשווי

הם מתפרקים, כמו עולמנו, הם מיואשים, חסרי תקווה או כועסים

לחלקם לא ברורים התפקידים או הזהות שלהם

וכמו פסיכולוגים, גם הם ואנחנו הצופים בהם, זקוקים להגדרות מחודשות של העצמי, של המשפחה והחברה

חלקם הולכים על חבל דק מנסים לשרוד מול ענקים מאיימים

חלקם פועלים כמריונטות ומשחקים משחק מכור מראש

תוהים מה יביא העתיד ואיפה הגבולות שלהם

הם מבוהלים, כועסים וחסרי אונים

 ידיהן קשורות פיויתיהם סגורים

כמונו, הן לא מוצאות מקום וגם לא רגע אחד של שקט

רשימה זו נולדה בזכות הדיון הפורה שניהלתי עם חלי גוילי על האמנית ומוקדשת לה היום ביומולדתה