רון התקשר לשאול מה שלומי. אמרתי בטרנינג, מצוננת, שפעת.
רוצה מרק עוף, הוא שאל?
כן, מאוד, עניתי מיד, כי רציתי, וגם כי ידעתי שזה לא אפשרי כרגע, כי אני בחיפה והוא בירושלים.
בעוד שלוש שעות המרק אצלך.
איך, שאלתי.
אין בעיה. אני נכנס למכונית נוסע ל "בתיה" בתל אביב, (המסעדה כבר נסגרה) קונה מרק, וממשיך אלייך לחיפה.
אתה רציני? בדקתי
כן, זו לא בעיה בשבילי, אני אביא לך מרק.
בסדר, אמרתי.
אטריות? כן.
עברו בדיוק שלוש שעות כשהטלפון צלצל.
תצאי, המרק היגיע.
עשית את כל הדרך הזאת, לא תכנס? אמרתי.
לא, תצאי את.
תכנס, אחרת אני לא לוקחת את המרק.
אני לא נכנס לבתים של אחרים, לא מרגיש נוח.
פתחתי את הדלת, הוא הגיש לי את קופסאות המרק, הציץ פנימה בחשש.
הזמנתי אותו להיכנס. הוא סרב בנימוס, ונסע.
המרק היה נפלא, עסיסי, מלא אטריות דקות שמצמצתי אל תוך פי בשעה שלגמתי אותו ליד השולחן, לבדי.