הגעתי לאי במקרה לפני חמש שנים, ב-19 ביוני 2014, והתאהבתי בו ובתושביו.

בגלל האנשים שמחייכים אלי  ומברכים אותי בברכת ברוכה הבאה, kalos irsates, כשאני נוחתת, ובנסיעה טובה, kalo taxidi, כשאני עוזבת, ובשתי הפעמים שואלים מה שלום בני משפחתך, מתי את שוב חוזרת, ואומרים להתראות בקרוב, kaliandamosi.

בגלל המכרים והחברים החדשים שהכרתי פה, שמרחיבים את עולמי.

בגלל מיעוט התושבים, התיירים והמכוניות,

שמותירים את האוויר צלול ואת המים טהורים.

בגלל השקט והשלווה המופרים רק על ידי שיחת תרנגולים או שיחת שכנות – זו דממה שאוצרת בתוכה חיות ואנרגיה, ואני נטענת באנרגיה מבריאה.

בזכות תחושת הביטחון האישי הגבוהה – דלתות הבתים והמכוניות נשארות פתוחות ללא חשש. שנה וחצי נסעתי רק בטרמפים.

בגלל חיי הקהילה והשכנות המסורה, שהם דוגמה ומופת של עזרה הדדית וכבוד לזקנים.

בכיכר הראשית

ובטקסים בכנסיות

כולם מכירים זה את זה

ואיש לא יחלוף על פניך מבלי לברך אותך בבוקר טוב, צהריים וערב טובים, חודש טוב וחג שמח, וכמובן ישאל מה שלומך.

בגלל מזג האוויר הבלתי צפוי, אובך למשל, שלא מאפשר לתכנן מראש.

בגלל הרוחות החזקות שמשנות כיוון ואומרות את המילה האחרונה, (הרוח פה בעצמה של שמונה בופור – מרעישה, מעייפת ומפחידה),

מניעות את העננים ויוצרות גלים גבוהים,

שגורמים לי להרגיש את אפסותי מול איתני הטבע.

בגלל המרחבים הפתוחים שמרחיבים את ליבי כשאני נוהגת, בתוך נופים המשתנים לנגד עיני במרחקי נסיעה קצרים.

בגלל החיים הצנועים והמסורתיים שממשיכים להתקיים בכפרים,

חיי עמל בלתי פוסק: לחתוך עצים להסקה, להביא מי מעין לתצרוכת ביתית, לאסוף מי גשם להשקיה, לשתול ירקות ועצי פרי, לייבש משמש ותאנים ולרקוח ריבות

ללקט אספרגוס ועשבי בר למאכל ולאסוף צמחי תבלין כמו מרווה וקמומיל לתה.

להאכיל את התרנגולות ולחלוב את העזים ולייצר יוגורט וגבינות. להכין פודינג אורז.

למסוק ולאצור שמן זית, לכבוש זיתים, לבצור ענבים ולייצר יין, פטורדה, צ׳יפורו (tziporo) וגם סירופ פטימזי. ליצר דבש חורף rikomelo ודבש תימין בקיץ.

כצופה מהצד אני מעריכה את הקשר לאדמה.

בגלל טעמי המנות המסורתיות

בהן משתלבים מרכיבים מקומיים כמו ריקוטה (freska mizitra) ובצלצלים כבושים, מלח מתובל באורגנו ותימין שגדלים בר.

בזכות יאניס השף שבכל ביקור מפתיע אותי מחדש

בגלל שארבע עונות השנה מורגשות מאוד ובכל עונה הפעילויות משתנות.

בגלל הריחות של קידה שעירה ועץ בוער בתנור בסוף חודש מרץ וריח שמן טרי מבית הבד בנובמבר ובדצמבר.

בגלל הקרבה הבלתי אמצעית לטבע הבתולי שבשביליו אני מטיילת.

בגלל שכשאני צועדת גם מחשבותי נעות, והגילויים וההפתעות בדרך מרגשים אותי.

בגלל שהצמחייה זהה לזו שאני מכירה מישראל – עצי אלון ואלה, הרדוף – תורמוסים סגולים ולבנים, קידה שעירה  ועיריות,

רקפות וכלניות, פרגים וחרציות, סחלבים וצבעונים ומאות סוגי פרחים שמכסים את האדמה שמכוסה בעשב ירוק אביבי.

אלה ממלאים אותי בשמחה, ואני מרגישה כמו בשבילי טיול בגליל, כמו בבית.

בגלל שגם כשאני מטיילת באחד הכפרים, למעשה אני נמצאת בחיק הטבע.

בגלל המבצרים ההרוסים שמדליקים את דמיוני, מהם צפו לראות אם שודדי ים מתקרבים.

בגלל חופי ים ובהם חלוקים יפהפיים,

ומבטים אל האופק, וזריחות ושקיעות.

בגלל השבילים, הקירות וגדרות האבן העתיקים, שנבנו בעבודת כפיים.

בגלל הבתים הנטושים שאוצרים בתוכם סיפורים משפחתיים;

שלמרות שנעזבו ביום בהיר אחד ובני הבית נסעו לחפש פרנסה במקומות רחוקים ולא שבו, אני חשה שהם עדיין חיים ונושמים.

בגלל עצי שקד נטושים שעדיין מניבים פרי. אלה ממלאים אותי בהתפעמות ובעצב אבל גם בהשראה לכתיבה.

אני מודעת לעובדה שנקודת המבט שלי כזרה, שונה מזו של התושבים שחיים פה כל השנה ונאבקים לשרוד מול הרוח ומול קשיי הקיום, אבל כשאני משווה את החיים פה לחיי בתל אביב, אני שמחה שמצאתי אותו – את גן העדן הזה.

רשימה זו מוקדשת לאלני Eleni שלא נחה רגע ושמחה בפרי עמלה