נסעתי ברכבת לראשון לציון לשכונה וותיקה בת כ-40 שנה

ובה בתים פרטיים צנועים

בקרתי את רותי ויוסי שביתם ספג פגיעת הדף

מטיל שנחת כ-100 מטר מהם

***

בניגוד לצפון תל אביב, פה התנופפו דגלים רבים

יוסי ספר לי על הטראומה בזמן הנפילה

איך ישבו בחדר אטום בוכים ורועדים

ועל הפוסט-טראומה בכל אזעקה חוזרת בעת המתקפה האירנית

***

יצאנו לסיבוב בין רחובות הצדף והשחף, הדולפין והקונכייה

גם כשנכנסתי לתוך בית שנפגע ובני המשפחה פונו

הלב שוב נסגר והתעטף בשכבת מגן לבנה

העיניים רואות אך לא מאמינות למראות

כלים כבדים, משאיות גדולות ומכולות,

פועלים שמפנים תכולות בתים

(שמונה בתים שכבר נהרסו נתחמו בגדרות)

האוזניים קולטות רעשי הריסה ובנייה מחדש

על הגדר משני צידי שער עץ של בית שלא נפגע,

נצבו שתי לביאות – האם הן הגנו על הבית?

***

את תשומת לבי משכו ברווזים על הגדר,

ומיד צף הביטוי כמו ברווזים במטווח

***

בפינת רחוב מתחת לצילונים וכתובות "מעודדות"

עמדו אנשי מס רכוש ופקחים

השלט "אנחנו במרכז" גרם לי לחייך..

רשימה זו מוקדשת לרותי ויוסי

דלת הכניסה שלהם נפגעה והם שומרים על הבית בתורנות

בזמן שהם ממתינים לאישור כדי להתחיל לתקן את הנזקים