שתים עשרה שנים אחרי שראיתי לראשונה בית פרוץ לכל הרוחות ומאז מראהו נטמע בי,

אני מנסה להבין את הסיבות.

בשגרה אני אוהבת להיות בבית אבל גם לשוטט בחוץ, בטבע.

והבית הזה מכיל בתוכו את הפתוח ואת הסגור.

אין לו גג, אין לו דלתות וחלונות.

בתוך חדריו צומחים עצים.

ועד לשרפה באוגוסט 2025, שיחי אלות גם הקיפו אותו ושמרו עליו.

אפשר היה לראותו רק ממרחק, אי אפשר היה לחדור ולהיכנס לתוכו.

השרפה אפשרה לי מפגש עם לבו וחדריו

***

תמונה לא צפויה חכתה לי.

השריפה שהשתוללה פה בקיץ, היגיעה עד הבית,

ומבט אל הגבעות הרכות סביבו,

חשף את הטרסות החקלאיות

שנעזבו אף הן והתכסו בצמחיה במשך השנים וכעת – השחירו.

רגע אחרי שההפתעה חלפה, צעדתי אליו במהירות ובסקרנות

מדדתי בצעדים כ-ששה מטר מרובע של שרידי שיחי אלות שהקיפו את הבית

מעל האדמה החרוכה בלטו

 שורשים שחורים, חזקים ומסועפים שמסרבים להתכלות.

וזו התמונה שתיחרט בזיכרוני מהביקור הזה.

ואכן, מבט בוחן הוכיח לי ששלושה חודשים אחרי השריפה,

ניצני ענפים חדשים בוקעים אחרי הגשם,

יש להם כוח להתפרץ ולשגשג מחדש.

חלק מהשיחים שרד גם סביבו וגם בחדריו.

זה היה מבט-על יכולותיו העצומות של הטבע להתחדש במהירות.

***

בלי היסוס נכנסתי פנימה וחלליו של הבית הפרוץ נגלו בפני בשלמותם –

גיליתי שהאש נעצרה לפני הקירות.

עליהם היו שעונים חלונות ודלתות בגוונים של בתים יווניים ישנים – אדום-אדמה, כתום וכחול.

הצירים חלודים

הרעפים נחו בחדר אחד שבמרכזו עץ ברוש שנשרף חלקית

רוב הטיח נשר מהקירות

ועדיין אפשר להבחין בגווני אוקר ותכלת

***

מגבעה סמוכה ועליה ניצבת כנסיה קטנה,

אני מצלמת את שרידי קירותיו המסרבים עדיין להיכנע לגשם ולרוחות ולפגעי הזמן,

כמו שיחי האלה שיוריקו ויצמחו מחדש כבר בחורף הזה.

שרידי החזיתות הפונות למערב ולמזרח מרשימות אותי מאוד.

אולי בגלל גילן המופלג יחסית לגילי.

אבל איך אפשר להשוות? הן חזקות ועשויות מאבן.

שרידיו מבהירים לי שגם לאבנים יש תאריך תפוגה

אם משאירים אותן חשופות לפגעי הלחות, הגשם והרוח,

אם לא מטפלים בהם – אוטמים וצובעים, מתקנים ודואגים,

מבקרים, פותחים וסוגרים דלתות וחלונות.

יושבים לאכול, מזמינים חברים ושכנים,

מתפעלים מהנוף הנשקף מכל החלונות – הן נעצבות ומתמוטטות

זו תמונה של נטישה – תחילה נעזב אחרי השריפה

ובמהלך השנים הוא עוזב אותנו, מתפורר לאטו, קורס ומתבוסס לתוך האדמה.

***