דרך מעניינת, אף כי מדכדכת, להתחיל שנה היא לבקר בתערוכה הכוללת את מבחר צילומי העיתונות העולמית – World Press Photo ואת מיטב הצילום בעיתונות המקומית – "עדות מקומית". בשתי התצוגות משתתפים עשרות צלמים, מהארץ ומהעולם, המציגים תמונות נבחרות מהשנה החולפת בנושאי מלחמה ושלום, מדיניות וחברה, תרבות ואמנות, טבע וסביבה, ספורט, דיוקנאות ועוד. כמו כן נכללים בתערוכה קטעי וידאו ומצגות ויזואליות.

כבר שמונה שנים שאיני מחמיצה תערוכה זו כי היא מעבירה חתך עולמי של אירועים. השנה מדברות התמונות על הרבה אסונות קטנים, שכל אחד מהם הוא אסון ענק למי שנקלע אליו. הצילומים שהרשימו אותי: בקטגורית הספורט הייתה תמונה מצחיקה – קולאג' המורכב משש הבעות פניהם המאומצות של ששה ספורטאים קופצים למים בתחרות בבייג'ינג. בקטגוריה של צילומי טבע אהבתי את הקולאג' של עץ אפרסק הצופה על אגם ומצולם בעונות השונות – בשלג, בשלכת, בפריחה חלקית ובפריחה מלאה. תחת הקטגוריה "חיי יומיום" התעכבתי מול בתי צוענים מתעשרים חדשים ברומניה ובמולדובה. בקטגוריה של צילומי עיתונות ראיתי זוג מכין ארוחה בתוך שרידי בית שנותר אחרי רעידת האדמה בסין ואת לוחמי שבט המסאי במערב קניה נלחמים בחיצים וקשתות מול שבט אויב. בקטגוריה "בדידות" ראיתי תמונות מחייה של אם אמריקאית חד הורית לשבעה ילדים – מוקפת בהררי כביסה מאיימים.

כשהגעתי ל"עדות מקומית", תערוכת הצילומים הישראלית, בטני כבר הייתה מכווצת ממראות של הרס וייאוש, תוקפנות ואלימות עם הרבה דם ותמרות עשן בגאורגיה, בפולין, בסין ואיפה לא. ומה ראיתי אצלנו? פלסטיני לבוש בתלבושת של סבא קריסמס, אבל עם תוספת: בידו הוא אוחז בחוט שאליו קשורה אבן המיועדת לפגוע בחייל, במתנחל או באזרח תמים. ראיתי אישה שחיה בהתיישבות בודדים תולה לייבוש שמלה לבנה המתנפנפת ברוח.

ראיתי איש במחנה הפליטים ג'בליה שהניף את דגל פלשתין ומפריח יונים לבנות מתוך הריסות ביתו שהופגז. ראיתי את המפעל האחרון לייצור כאפיות שכבר אין לו קיום בגלל התחרות הסינית. ראיתי גופת אדם עטופה ולידה המכונית הדורסת בכביש ליד וינגייט וראיתי את פניהם המכוסים במסכות לבנות של פליטים מאריתריאה המפגינים ליד משרד הפנים כדי לבקש אשרת פליט. ראיתי את בנימין זאב בגין יושב לצידו של בנימין נתניהו. האחרון אוחז בפתק "מחל" ומכסה איתו את עינו הימנית. את הקמץ תחת האות מם צריך היה להחליף בשוא ואז הוא היה נראה כמבקש סליחה ומחילה, לפחות מבני משפחתו של גלעד שליט. ראיתי סטודנטים מחוייכים יושבים בסלון הביתי סביב מחשב נייד צופים במרתון סרטים ביו – טיוב. ראיתי מה רואים מהגג של מגדלי עזריאלי בשעת זריחה – כל גוש דן נפרש מתחתיו. לשם אני רוצה לעלות. נותר לי למצוא מתנדב חזק ושרירי שיסכים לעלות איתי יד ביד ולא יעזוב אותי לרגע.