לא הכרתי אף אחד מחבורת הישראלים, כשעלינו באילת על סיפון אודיסיאוס, ספינת תענוגות יוונית. בעקבות הסכמי השלום, הוזמנו להפלגת חמישה כוכבים לדגום קו בתולי על חופי הים האדום. אני נשלחתי מטעם העיתון להכין כתבה על השיט. כשירדנו להניח את התיק בחדר, התפצלה החבורה. אני פניתי למסדרון השמאלי, פתחתי דלת של תא מספר 23 והתיישבתי על המיטה. ואז בא פינטו ואמר לי, "בואי לחדר לידי, אני אשמור עליך". האופן בו אמר את הדברים והג'נטלמניות שלו, מצאו חן בעיני מיד. הוא לקח את התיק שלי והניח אותו בתא לידו. נהיינו חברים. נצמדתי אליו והוא לא איכזב. גילה את כל  קסמו האישי ולא הפסיק להצחיק אותי. בלילה הספינה שטה. בבקרים – עגנה. יש קסם להתעורר בכל בוקר למקום חדש.

אחרי ארוחת בוקר דשנה, היינו יורדים ומטיילים למקומות מקסימים – צללנו בשארם א שייך. שאפנו נרגילה בטעם תפוחים בעקבה, התפעלנו מהסלע האדום בפטרה, הכרנו את בית הקפה על שם הסופר נג'יב מחפוז בשוק חאן אל חלילי בקהיר. מחאנו כפיים לרקדנית בטן והסתכלנו באדישות על הספינקס והפירמידות המוארים בלילה. ראינו איך הזמן עצר מלכת בכפרים מצריים לאורך הנילוס. חילקנו סוכריות לילדים שהתקהלו סביבנו. פסלי הענק בלוקסור הרשימו אותנו, השתזפנו חצי בוקר על החוף בהורגאדה, עיירת נופש מצרית על חוף ים סוף.  אבל החוויה האמיתית התרחשה סביב שולחן האוכל. בגלל הצחוקים, בגלל פינטו, ובגלל המלצר שלנו. במשך שבעה ימים ישבנו שמונה איש ואישה, שלוש פעמים ביום, ואכלנו 21 ארוחות. המקומות סביב שולחן האוכל, המכוסה במפה צחורה ומעומלנת שקיפוליה נוקשים מגיהוץ קפדני, היו קבועים. מפיות לבנות נחו על ברכינו.  כמויות אוזו החליקו אל גרוננו. אולי זו הייתה הסיבה שהצחוק השתחרר בקלות.

בזמן הארוחה, אסור היה לקום מהשולחן. המלצרים שידעו שירות מהו, עמדו בהיכון, דרוכים, כל אחד ליד השולחן אותו הוא משרת – "עוד זיתים? עוד לחמנייה? חמאה? קפה?, כל מה שתבקשי אביא לך, אל תקומי", אמר לי קוסטאס, מלצר השולחן הקבוע שלנו, "את אורחת שלי".

פינטו, בחור עליז בעל עיניים מחייכות וגומת חן אחת בלחי שמאל, שהתגלה כמצחיקן חסר תקנה, ישב לידי. מהרגע שהתיישבנו בשולחן, לא הפסקנו לצחוק. צחקנו עד שכאבה הבטן. שרירי הלחיים כאבו כל כך שכבר לא יכולנו ללעוס. לא התביישנו לצחוק עד דמעות, ולנגב אותן באצבעותינו. בין פרצי הצחוק נאנחנו והתפתלנו, החזקנו יד על הבטן, ישבנו רגל על רגל, לפעמים אפילו רצנו לשירותים כי ברח לנו קצת פיפי (אבל לא ראו). צחקנו בקולי קולות, בפראות. צחקנו ובכינו. צחקנו ונאנחנו. אף אחד מאיתנו לא ממש ידע על מה אנחנו צוחקים. זה היה תענוג צרוף. מספיק היה שפינטו ירים את האצבע הקטנה, והיינו מתגלגלים, והצחוק כידוע מדבק וגם יפה לבריאות ובזכותו גם לא השמנו. חישבנו שכל מתקפת צחוק מפחיתה מינימום 500 קלוריות. בעוד המלצרים היוונים ארוכי הגפיים לבושים בטוקסידו, מגישים לנו מנה אחר מנה בכלי כסף מהודרים, התגלגלנו מצחוק. מהרגע שקוסטאס יצא מדלת המטבח לכיוון שלנו, כבר הבחנו בחיוך שהיה מרוח על פניו. כמונו, גם הוא לא ידע על מה ולמה אנו צוחקים. הוא לא הבין מילה בעברית. בודאי תהה כמה אנחנו לא מנומסים, (משך כל הקריירה שלו לא ראה כזה שולחן צחקני). אבל הוא נדבק והצטרף לחגיגה. כשהתקרב כבר לא יכול היה להתאפק והחיוך הפך לצחוק קולני. אנחנו דאגנו למוניטין המקצועי שלו, שמא יפיל את הצלחת המונחת על זרועו. בעיניים דומעות מצחוק, היינו שואלים אותו, מה נשמע הערב קוסטאס, מה קורה, ונתקפים בעוד פרץ היסטרי.

בערב האחרון, שתיתי ואכלתי יותר מידי. בתום הארוחה יצאתי לסיפון לנשום קצת אוויר צח. ואז היגיע קוסטאס, ושאל אם יוכל להתיישב לידי. הוא היה גבר יווני גבוה, נאה ומנומס.

באנגלית בסיסית סיפר לי מעט על עצמו ואמר, "זו ההפלגה האחרונה שלי", אני פותח מסעדה קטנה בכפר שלי. אני רווק. את מוצאת חן בעיני, רוצה להתחתן איתי"?, זרק לי ברצינות רבה  את הצעת הנישואין.

3 תגובות ל “איך הפסדתי את הצעת הנישואין של חיי”

  1. אלישבע זלצר

    התמונות נלקחו מהמאגר האישי שלי ומשמשות כאיור לסיפור.

  2. חוה

    אולי, באמת, פיספסת את הזדמנות חייך. מה רע בלגור עכשיו באיזשהו כפר יווני ציורי?
    הלוואי עלי..

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)