תמונות של הרס מדברות אלי יותר מאשר תמונות של בניה מחדש, כי הן אוצרות בתוכן אנרגיה וזיכרונות,

ובמקרה הזה של בית מעריב – במסדרונותיו הארוכים התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי.


יצאתי לתעד את הריסת בית מעריב
דיווח ראשון מהשטח: בתאריך 18/12/2019, למעריב כבר חסרה האות מ'

כלים כבדים מרעישים, נוגסים בבניין והופכים אותו לערמת פסולת.


הגשר והצומת נהרסו מזמן; הולכי הרגל כבר לא יכולים להתקרב,

חפירות הרכבת הקלה לתחנת קרליבך יצרו גדרות לא עבירות,

הבניין כבר התיישן ולא רלבנטי לסביבתו

עוד

ביום אפור ואביך, רגע לפני הסערה הצפויה, שוב יצאתי לעקוב אחרי התקדמות ההריסה.

על ערמת פסולת-בנין עומד בגר-זחל, ומפנה את הכף האימתנית שלו מן הערימה אל עגלת ברזל,

מרוקן אותה לתוך עגלת פסולת המחוברת למשאית כחולה.

כששתי העגלות מתמלאות, מכסים אותן ביריעה כחולה והמשאית יוצאת מהאתר ההריסה,

אחריה עוזב גם סל-הרמה, והנהג שלו עולה על משאית גרר שממתינה לו.

על רקע צפצופים מאוד רמים, של כלים כבדים מאוד שנעים קדימה ואחריה בשטח הפינוי,

ורעש נפילת הריסות הבניין אל העגלה, ואבק שמיתמר לתוך האובך,

מוחמד מנהל העבודה אומר לי ששבוע לקח להרוס את הבניין ולפנות את הפסולת,

ומחר ("ביום גשם הכי טוב להרוס"), יתחילו להרוס את המשך הבניין שקרוב אל הצומת.

כשחזרתי שוב לאתר

חלק הבניין הקדמי בעל החזית העגולה הקרוב לצומת ההיסטורי

כבר הפך לערמת פסולת,

כעת שהבניין נהרס והמבט סביבו נפתח, אני יכולה לראות את כל מי שצומח בסביבתו.

חבל שלא מדובר בעצים.

תוך כשבוע נוסף הכול יסתיים.

אז יתחילו החפירות ותוך כמה שנים יתרומם לגובה מגדל מתנשא-מוזהב ועליו ייכתב בית נמרודי.

דצמבר 2020

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)