בניסיון להבין עוד אספקטים של העיר טוקיו

צפיתי בסרטו של וים ונדרס טוקיו-גא (שעלה לאקרנים בשנת 1984)

בשפה אמנותית הוא מתאר את הרהוריו

על השנויים שעברו על יפן במהלך ארבעים שנה

בהן עקב אחרי סרטיו של הבימאי היפני Yasujiro OZU

הוא מתאר את תהליך ההתפוררות האיטית של המשפחה

ושל האומה כולה

ואף שהסרט יפני, הסיפורים בו אוניברסליים

הוא מראה סבתא שמשתעשעת עם הנכד שלה בבית קברות שכונתי

דרך צילומי פיקניק בפארק בתקופת פריחת הדובדבן

הוא מתאר את החיים בטוקיו

בתקופה בה אנשים עישנו במרחב הציבורי

ובפארקים היו עדיין פחי אשפה בגודל עצום

הוא משווה את הרכבות הישנות לחדשות

את הבנייה הנמוכה המסורתית

ועד לעירוניות רבת הקומות ורבת המפלסים בטוקיו

את הצפיפות הרבה

את האנשים שנעים בשקט בין אזורי העיר

יוצאים ונכנסים לתחנות

עולים ויורדים במדרגות בחוץ וגם מתחת לאדמה ביום ובלילה

את הרכבות על הגשרים – בירוק, צהוב לבן ואדום

שחולפות כל הזמן הלוך וחזור

והכול נראה אינסופי

את הבדידות בהתמכרויות למכונות משחק

את השינוי בין העדינות למהירות

הוא גם מראה את יצירת תצוגת מנות מפלסטיק שהיא עסק מפותח ביפן

בסרטיו הזמן לא עוצר

אבל הוא משכיל להראות את השינוי ואת התאוצה בחיי יפן

דרך צילומי לבוש ומכוניות, רכבות ובניינים

ונדרס אומר שהצילומים הם הזיכרון שלו

ושואל את עצמו אם הוא היה שם בלי מצלמה, האם היה זוכר טוב יותר?

***