ההתחלה הייתה דרמטית – נחש צפע קטנטן התפתל לידינו כשצפינו על השביל היורד לנחל, ונכנס לחור שלו. אוחזים בשקית עם גרעינים שחורים במליחות מתונה ירדנו אל נחל תבור.

"תראו את האיילות שם", הצביע א', אבל אנחנו ראינו רק חמורים. וע' שחשב לרגע שהוא לא רואה טוב, ענה לו אבל אילו חמורים, אז א' אמר שביום כל כך יפה גם חמורים נראים כאיילות. ואכן זה היה יום מושלם. למרות שהטמפרטורה היתה כ-20 מעלות, אנחנו הרגשנו בחום יולי לפחות.

נזהרנו שלא לדרוך על קקי של פרות וגם לא על תוואי הדרך.

מסביבנו התגלה נוף יפהפה של הרי נפתלי – גבעות מעוגלות מצופות בגווני ירוק, בשקדיות, ובשלל כלניות אדומות ולבנות, פה ושם גם פרגים, נוריות וצבעונים.

השמים הלכו והכחילו. נשמנו והרחנו את היופי המרוכז הזה, ובכל פעם שהגענו למזלג, התחננו שא' ול', שצעדו פה כבר המון פעמים, יבחרו בשביל היותר ארוך כדי שהיופי לא יגמר.

 

צחקנו המון והיו גם הפתעות – כשישבנו לאכול כריכים עשויים כהלכה, היגיעה כתת ילדים, וכשמורתם ראתה אותנו יושבים שם בשקט, היא בקשה רשות לחלוק עמנו את צל עץ האלה, כאילו שיכולנו לסרב. ואז הצטרפה צהלת הילדים ל"מו" של הפרות ולקווה קווה של הקרפדות.

השוס של הטיול היה שטיחי התורמוסים שלעיתים הצטופפו על מדרונות תלולים ותצורות סלעי בזלת.

מה אני אגיד לכם – בטבע הלב מתרונן למרות שנחל תבור מרוקן כמעט ממים, ורק פה ושם צריכים היינו לדלג על אי אילו אבנים כדי לעבור מעל פלג קטן. העיריות כבר עמדו בשיא פריחתם ומכל עבר הצהיבו מולנו בני משפחת המצליבים.

פרות מדושנות עונג הביטו בנו ב"עיני עגל", אדישות לשמע קריאות ההתפעלות של יצורים אורבניים שכמונו, שמתפעלים מכל פרח, עץ וציוץ ומלוא האופק משטחי תלתן ירוק ושעורה שזעה ברוח.

 

בסופו של יום נפלא ועליה אחת רצינית בו, כשמולנו מתגלה הכנסייה על רכס התבור לצד השלט "גבינות בכפר קיש", התמקדנו בציפיה לקפה שנשתה בגרג בטבעון והתחננו לעוד טיול שכזה.