כשנודע לי על השריפה שפרצה בתחילת אוגוסט 2017, והשתוללה שישה ימים ולילות שוב התברר לי כמה אני אוהבת את האי. נהייתי חסרת מנוחה. התחלתי להתקשר לחברים באי ולשלוח להם הודעות ווטסאפ כדי להתעדכן ולדעת מה קורה. רציתי לשמוע שכולם בסדר. רציתי לדעת שהאש נעצרה. ייחלתי שמסוקים ישראליים יתגייסו לכיבוי.

כולם היו מבוהלים וחסרי אונים. יאניס התקשר ובכה בטלפון. קרין כתבה שקרוואן של חברים עלה באש. פרנק אמר לי, "קטסטרופה מה שקורה פה, הנזק עצום."

תיאודור אמר לי, "אין לי זמן לדבר איתך, אני חייב לרוץ, אנחנו צריכים להרחיק את האש מגבולות הכפר."

לפני שניתק אמר לי, "את לא תכירי את האי שלך."

כשכתבתי לסופיה שאני כה רוצה לעזור ואיני יכולה, היא ענתה לי, "את כבר עוזרת בכך שאת חושבת עלינו. זה מה שאת יכולה לעשות."

רק פנאיוטיס אמר לי, "הטבע ישקם את עצמו ואחרי הגשם הכול יחזור לעצמו." הופתעתי מהתשובה שלא העידה על צער אלא על קבלת המצב.

***

כשלושה שבועות אחרי השריפה, בתחילת ספטמבר, הגעתי לאי וחששתי לראות את פני הנוף.

בכביש הראשי, שבו נהגתי פעמים כה רבות, אלות המסטיק הסבוכות שצמחו משני צידי הכביש כבר לא נמצאות שם, השוליים שחורים, הכביש נדמה צר יותר ושוליו חשופים לתהומות, כך שהנסיעה הפכה מסוכנת יותר.

לא היה זכר לירוק. בפנייה לכפר צילמתי את היער שנשרף ולדאבוני הצילום כל כך מרשים.

בפיתולי הדרך, בירידה, נדמה שה כ ו ל השתנה, כשהעצים נשרפו, המבט התרחב, ורואים רחוק יותר.

בתים וגדרות אבן שהיו חבויים מתחת לשיחים נחשפו.

בשטחים שנהיו עירומים, אפשר לראות איך חיו הכפריים פעם לפני המודרנה, לפני שהיה פה כל כך ירוק.

אני נוסעת לאט לאט, מנסה לקלוט ולהכיל את השינוי. מנסה לדמיין את הלהבות, אך מרחיקה אסוציאציות של הרס וחורבן.

אני מגיעה ליאניס נסערת מהשינוי הדרמטי.

שלושה שבועות אחרי שכבתה האש, כולם מספרים לי כדבר ראשון על המתח והאימה. בקולותיהם עדיין נשמע הפחד.

בתמונות שצילמו אני רואה את העשן המתקרב לבתים. יוטה אומרת לי, "מרוב פחד בכיתי ללא שליטה, כולנו בכינו."

אני שומעת איך אנשים שרצו לעזור עמדו חסרי אונים מול להבות שהגיעו לגובה 30 מטר עם בקבוק מים ביד.

אחרים נסעו לכיוון האש עם מכלי מים גדולים. כשיאניס מספר לי את השתלשלות האירועים, מתמלאות עיניו בדמעות.

"סגרתי את המסעדה," הוא מספר, "חשבתי שלא נאה שהאש בוערת סביבנו ואנשים אוכלים ונהנים ברגע כזה."

"הצלחנו להציל את עשר התרנגולות שלנו," מריה מספרת לי

קארין הצליחה להציל את הסוסים והכלבים. פוטיני מראה לי סרטון של עדר עיזים רץ כגוש אחד בבהלה לכיוון העמק.

 הילדים עמדו על הגג מתבוננים בעשן הסמיך.

סאבאס הכבאי מספר לי חמש כבאיות ובתוכן עשרים כבאים הצליחו להציל הרבה בתים בתוך הכפרים.

לאורך כל החודש במהלכו אני שוהה באי, אני בודקת את הנזקים – נוסעת לראות את מוקד השריפה ומגלה שרקפות כבר החלו לפרוח בתוך הפיח.

על הקרקע השחורה אני רואה בלוטי עצי אלון שינבטו,

ותינוקות של שיחי דפנה פורצים החוצה.

יש דרכים כל כך שחורות שאני נמנעת מלנסוע דרכן. זה קשה מידי. במקום אחד, בתחילת אוקטובר, אני כבר רואה חצבים לבנים פורחים בתוך השחור.

***

משחור לירוק

בתחילת חודש מרץ, שמונה חודשים אחרי, אני חוזרת למוקדי השרפה.

הגשם ניקה את האבנים,

הנוף כבר מוריק,

עשב רענן מכסה את האדמה ופרחים רבים וגם סחלבים שוב פורחים. רואים ששיחי האלה ועצי האלון יצמחו מחדש

ורקפות עקשניות מרימות ראש. חלק מהעצים כבר נכרתים בהוראת ראש האי

ומשמשים להסקת התנורים,

והרבה נבטים צעירים מתפרצים אל פני האדמה. פנאיוטיס צדק – הטבע יודע להתחדש.

ותודה לכל החברים ששלחו אלי כמה מהתמונות