בימים טרופים אלה, אני נאחזת בפעולות הקטנות של היומיום

תנוחת ההרדמות שלי השתנתה ואני מוצאת את עצמי חובקת את הגוף שלי, כאילו שתי ידי יגנו על גופי.

הלילה חלמתי שאני נמצאת בבית גדול בחברת הרבה אנשים.

אני מתעוררת מוקדם מידי, בשש, ומידי בוקר חשה שהשקט בחוץ מתעצם.

הצטרפתי למדיטציה מונחית בזום, בשעה 0800 עם מנו כץ. אני מנסה להקשיב לו ולרוקן את הראש ממחשבות, אבל הראש שלי בודק אם רשמתי את כל המצרכים ברשימת הקניות.

אני שמה לב שבימים האחרונים אני שוכחת להוסיף לדייסת הקווקר הטעימה, חצי מהמרכיבים שאני רגילה לשים.

אחותי נשמעת לחוצה. גל מנתק לי. אני גם שומעת שלסוזי אין סבלנות להקשיב.

אני מפילה את משפך הנירוסטה, וכתם שמן זית נוצר על הרצפה.

אני רעבה והבטן שלי מקרקרת, אבל אין לי חשק לאכול.

הבטן נפוחה וזה סימן למתח. השכמה השמאלית מאותתת שהיא תפוסה. גם הגב התחתון מתריע על כאב נפשי עמוק.

הבוקר בשיעור צ'י קונג עם אילה גרייצר, היא קוראת לנו לנער ידיים ורגליים, "חת שתיים, חת שתיים, מהר", היא אומרת, כדי לא לחשוב.

הסימנים מראים שאני נמצאת בפיזור נפש – ואני חושבת איזה ביטוי הולם זה למצב אי הודאות – הנפש שלי התפזרה.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים.