היציאה מהאוטומטים שלי, השינויים האלה בפעולות הכי פשוטות, שואבים אנרגיה רבה וגורמים לי לפיזור נפש.

לאחר כשבועיים של ניסיונות להפנמת הבידוד והרגלי הגיינה ותקשורת חברתית חדשים,

אני שמה לב שלאט לאט, כלומר די מהר, המוח שלי עושה ריסטרט פעמים רבות ביום ומסגל לעצמו הרגלים חדשים.

וזה דורש ממנו, וממני, לצאת מהמצב המוכר של אוטומט ועל כן מצריך הרבה אנרגיה.

פתאום, אופן הביצוע כל הפעולות היומיומיות חייב להשתנות.

למשל, בכל פעם כשידי נשלחת לכיוון הפנים, כמו ברגע זה, נדלקת נורה אדומה במוח והיד חוזרת למקלדת.

בכל פעם כשאני רוחצת ידיים, שוב נדלקת נורה אדומה והמוח אומר לי, שפשפי גם כל אצבע בנפרד ואת פנים כף היד עוד קצת.

בכל פעם כשאני יוצאת לקרב, זאת אומרת לרחוב, המוח אומר לי רגע, כרטיס אשראי בכיס ימין. מפתח בכיס שמאל. מגבונים לחים בסל הקניות. ואם שכחתי, הוא מתריע שאשים מסיכה וכפפות.

כשאני יורדת במדרגות, נדלקת נורה והמוח אומר לי, מעכשיו אל תגעי במעקה.

לפני שאני פותחת את מכסה מיכל האשפה הירוק, נדלקת נורה והמוח משדר לי, אל תגעי בפח.

אם מופיע מולי בן אדם כשאני צועדת ברחוב, שוב נדלקת נורה והמוח מסמן לי קחי מרחק!

כשאני חוזרת ופותחת את דלת הכניסה, נורות רבות מהבהבות. עצרי, חלצי נעליים, השליכי מסיכה וכפפות לפח, אל תגעי בכלום, לכי לרחוץ ידיים, ומתריע שוב ושוב בכל פעם כשאני שוכחת את סדר הפעולות החדש.

היציאה מהאוטומטים שלי, השינויים האלה בפעולות הכי פשוטות, שואבים אנרגיה רבה וגורמים לי לפיזור נפש.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים.