כל כך מהר התרגלתי לעיוורון.

בערב יום הזיכרון כשכבר הכריזו על ביטול הגבלת ה-500 מטר ושחררו את הים ואת הפארק לפעילות ספורטיבית, הייתי בטוחה שאמצא את עצמי צועדת לחוף.

אבל במקום זה דווקא הגעתי למרש"ל – מרכז קהילתי לעוורים ולקויי ראיה בלב תל אביב, שם התחלתי להתנדב לפני הקורונה.

שוחחתי עם רון הרכז, יהודית המנהלת ולימור העובדת הסוציאלית.

לימור שאלה, מה תעשי כשהקורונה תעבור? ועל כך התקשיתי לענות לה.

במקום זה, סיפרתי לה על הספר לראות בעיניים עצומות שכתבה ענת ישראלי, קראתי בו ובכיתי מאוד.

בכיתי דווקא בקטעים שהילדה אביגיל, גיבורת הסיפור שנפצעה ורסיסים חדרו לעיניה, מגלה שהיא כן תוכל לראות.

בכיתי כי הקורונה הזאת מלאה ברגשות אפלים של פחד וחששות, בידוד וריחוק, געגועים וחשבונות נפש. ובזכות אביגיל יכולתי לבכות.

שבועיים אחרי שנפצעה, אביגיל לא הצליחה לזכור את הצבע של הים. ולא בגלל שהים משתנה כל הזמן. היא הרגישה שהיא השתנתה כשעיניה היו סגורות בתחבושות.

"עכשיו כשאני חושבת על הים היא אומרת, אני מדמיינת את תחושת החול ברגליים יחפות, את הריח ואת טעם המלח. רק לא את המראה.

כל כך מהר התרגלתי לעיוורון.

"בכל אותם ימים בהם חיכיתי לרגע שבו אשוב לראות, לא חשבתי בכלל מה יהיה אחרי שיסירו את התחבושות. חשבתי רק על הדברים הנפלאים שישובו אלי עם הראיה".

בערב הוזמנתי לפגישה, בה ספרה אביבה כפרי בת המחזור שלנו, על בנה ארז פלקסר טייס קרב שנהרג בתאונת אימונים.

ולשעה נשכחה הקורונה, שדווקא בזכותה אביבה הצליחה לרגש בזום 420 איש, שהקשיבו לסיפור שהרכיבה כקולאג' וספרה אותו בכנות ובאומץ.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים