חיפשתי מקום גבוה בהרים להתקרר קצת. רציתי לנוח, לקחת הפוגה משגרת המטלות האינסופיות, להקשיב לשקט ולטייל ברגל. הזמנתי חדר בפנסיון שחברים המליצו עליו, בכפר נידח בגובה 1080 מטר בחבל ארקדיה ביוון.

מראש ידעתי שיהיה גשום ובעלת הפנסיון אמרה לי, "זה קיץ, תביאי רק מעיל גשם קל". שתינו לא יכולנו לדמיין את כמויות הגשם שירדו בסוף חודש יוני.

 

קבלת פנים

 

אחרי כשלוש שעות נסיעה מאתונה, הגעתי לאזור הררי ומיוער ולכפר מטופח. היה לי חדר צבעוני, 18 מ"ר, בפנסיון במפלס העליון של הכפר.

בעלת הבית, אישה עניינית, הכתיבה חוקים נוקשים ושלטה על הפנסיון ביד רמה. היא הראתה לי את תכולת ארונות המטבח ובהם שפע מצרכים וכלים. הכוסות על המדף הבהיקו.

במגירות נחו המזלגות ושאר חלקי הסכו"ם המצוחצחים, מסודרים ושעונים זה לצד זה.

כשהיא פתחה את דלת המקרר, שמתי לב שהמצרכים והפרות סגורים בשקיות הקשורות בקשר כפול. היא התפעלה מהלחם ומהריבות מעשה ידיה, ולסיום היא הבהירה שרצוי לא לבשל כלום כי אולי האורחים האחרים לא יאהבו את הריח.

היא הדגישה שאסור להחזיק אוכל בחדר שלא יבואו נמלים.

אחר כך היא הראתה לי קיצור דרך למרכז הכפר. "כדי לרדת למטה", הצביעה מהחלון, "תפני שמאלה, עד שתראי מעקה ברזל ירוק.

 

תרדי 40 מדרגות, עד שתראי את נביעת המעיין ועץ ערמון ענקי. תפני שוב שמאלה ושוב תרדי 40 מדרגות ושמאלה לכביש הראשי – והגעת לטברנה. 5 דקות הליכה."

כשהגעתי למטה תהיתי אם היא ספרה את המדרגות ומדדה זמן, כי הזמן שלה היה שונה משלי.

 

ביום הראשון  

 

בדממה שמעתי רק ציוצי ציפורים. הטמפרטורה הייתה 13 מעלות ומזג האוויר היה סגרירי. הייתי באופוריה. לבשתי בגדים נגד גשם ויצאתי לטייל. עליתי וירדתי בסמטאות של מדרגות. הכפר נראה נטוש ונטול סימני חיים.

 

לא פגשתי איש. לא שמעתי קולות של המונדיאל בטלביזיה. בדיוק מתאים למנוחה שתכננתי.

כשנכנסתי לטברנה, גיליתי שהתפריט מצומצם מאוד למי שאינה חובבת סטייקים או בשר עיזים וצ'יפס. המינימרקט היה סגור, אז בעלת הטברנה קראה למישהי לפתוח לי, ונראה היה שהטרדתי אותה. מתוך מבחר המצרכים הדל, קניתי גבינה וכמה ביצים, שוקולד וקווקר, יוגורט ופירות.

אחרי הארוחה טיילתי בחלקו התחתון של הכפר וגיליתי עץ דובדבנים. הם היו חמוצים אך זה לא הפריע לי לזלול אותם ישר מהענף.

עליתי לנקודת תצפית ובה שרידי מבצר.

הגשם לא פסק. עננים לבנים התקרבו לעברי. הם נעו במהירות והיו כל כך נמוכים עד שכיסו בן רגע את העמק והסתירו את הגגות האדומים.

 

 

פחדתי לצעוד את עשרים הצעדים שהיו דרושים כדי להגיע לקצה הרחבה. העננים כבר בלעו את דגל יוון שהתנופף מולי לפני רגע, את חורשת האורנים הגבוהים שלידה עמדתי, ואיימו לבלוע גם אותי.

 

יכולתי לראות רק את נעלי ההליכה החדירות למים, וציוויתי עליהם להוביל אותי מיד בחזרה לחדר.

 

ביום השני

 

התעוררתי לגשם שוטף.

 

 

בזמן ארוחת הבוקר בקעה השמש מבעד לעננים. ביקשתי מבעלת הפנסיון המלצה לטיול קטן והיא הצביעה על שפיץ של הר קרוב.

 

מיהרתי לנצל את ההפוגה, ובמשך שעה קלה טיפסתי למעלה, מתפעלת מגגות הכפר שהלכו וקטנו ומהדממה שהתעצמה.

בקצה השביל הדפתי שער חלוד ונכנסתי למתחם של כנסייה קטנה.

העמק שמתחתי כבר היה אפל. עננים אפורים וכבדי משקל נעו לעברי, ערפלו  את ראייתי, העלימו כל מה שעמד בדרכם, והבריחו אותי בחזרה לשביל ובחזרה לחדר.

מאותו רגע, עשרים וארבע שעות אחרי שהגעתי, הגשם לא פסק.

 

ביום השלישי

 

למרות המבול, החלטתי לצאת. קיבלתי המלצה למסלול והנחיה לקחת מטריה.

 

מתחת לפנסיון נקוותה שלולית גדולה שהייתי חייבת לחצות. בתחילה נזהרתי מאוד, הלכתי על קצות האצבעות, ניסיתי לדרוך במקומות יבשים, אך זו הייתה משימה לא אפשרית.

נעלי נרטבו בין רגע והגרביים היו ספוגות במים.

 

 

הלכתי לפי ההסבר ברחובו הראשי של הכפר עד הבית האחרון. טיפות ניתזו על המשקפיים שלי הכול היה מטושטש וחשוך. בערפל הסמיך אי אפשר היה לראות את השלט המסמן את תחילת מסלול ההליכה. עמדתי כמה דקות בתוך השיטפון, נוטפת מים מתחת למטרייה והבנתי שאני צריכה לחזור.

 

 

עכשיו המים כבר זרמו אלי בכל המפלסים – מהשמיים, ממרזבי הגגות, מתעלות בגדרות האבן. כשעליתי – שיטפון של מים בא מולי, אם ירדתי, המים רדפו אחרי וכבר הגיעו לי עד אמצע השוק, מאיימים לסחוף אותי איתם.

סמטת המדרגות שדרכה הגעתי הפכה לנחל הזורם בשצף ובו כל מדרגה היא מפל קטן.

 

 

הגברתי את קצב ההליכה. פניתי ימינה.

 

טיפסתי ארבעים מדרגות התיישבתי לרגע בספסל בגומחה חשוכה אך מוגנת מתחת לעץ הערמון, מילאתי מים קרים בבקבוק ולגמתי. הקשבתי להלמות ליבי מבעד לקולות טיפות הגשם. טיפסתי עוד ארבעים מדרגות עד שראיתי את מעקה הברזל. כשהגעתי לשלולית הגדולה צעדתי היישר לתוכה.

 

הטעות

 

מחוסר ברירה מצאתי את עצמי מבלה זמן עם ספר שלא קולח, נאבקת להמשיך בקריאה. ציפיתי למפנה בעלילה, לאיזו התפתחות – שהחשוד בקשר נגד המשטר יעשה איזו טעות ויפליל את עצמו – אבל כל זה לא קרה. במקום זה, נאלץ הגיבור לפתח מערכת יחסים עם זר גמור. רק כעת אני קולטת ששמו של הספר של הסופר היווני אנדוניס סמראקיס, היה "הטעות".

 

ביום הרביעי

 

כבר הבנתי שאני לא יכולה לזוז לשום מקום. מבעד לחלונות המטבח התבוננתי במופעי העננים שהתקרבו וכיסו את גגות הכפר. בצהריים הרגשתי כמו לביאה בכלוב. חשבתי אם להמשיך לעיר קרובה, או לאתונה, או להקדים את הטיסה הביתה.

 

 

ניצלתי הפוגה קצרה בממטרים, ויצאתי להזיז את עצמי. המסלול שלי היה קצר. מהשלולית הגדולה עד הירידה התלולה שבצד השני. הלכתי הלוך וחזור, בתוך ענן סמיך, בלי יכולת לראות את המשך הדרך. אחרי כמה רגעים כשהענן זז, הבחנתי שאני רואה עצי ברוש שמקיפים בית קברות.

 

 

בערב, התקבצו כמה אורחים במטבח, לארוחת ערב משותפת. יאניס, יואנה, קתרינה ואני שקענו בשיחה מעניינת שהרבה אלכוהול בצידה. יאניס הראה לי אתר מזג אוויר יווני ששמו "פוסידון" ובו ראיתי שלמחרת הגשם אמור להיפסק לגמרי. הוא גם הביא מפת יוון והראה לי אי קטנטן הכי דרומי ביוון, שיש בו אנרגיות מרפאות ותאר איך כמה מניצולי אסון צ'רנוביל החלימו שם ובלי תרופות.

 

 

דברים התחילו לזרום. אבל לי כבר היה ברור שפה אני לא נשארת.

 

היום החמישי

 

בבוקר עזיבתי התעוררתי ליום שמשי ובהיר, בדיוק כפי שחזה פוסידון. יצאתי לאתונה בדרך הביתה. את "הטעות" השארתי בפנסיון.

 

4 תגובות ל “הטעות”

  1. אייזיק

    כייף ללכת בעקבותייך הליכה וירטואלית … אני כבר קשיש מדי… אך ממצה הנאה מהקריאה והתמונות.

  2. נטע טרגל-שמואלי

    כתבת כל כך יפה ומצחיק , אפילו שמזג האויר לא האיר לך פניו …

    כבר שנים אני מאוהבת בארקדיה ובפלופונז , אז מקווה שתסלחי להם הפעם ושתתני להם שוב צ'אנס

  3. Inbal

    מרתק, גשם ועננים וחוויה. תודה על סרטונים ותמונות של חוצלרץ.
    אז את לא ממליצה על הפנסיון הזה? בעלת המקום קשוחה מדי?

  4. טלי שכטר

    עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול שחשת… ואצלנו בסקוטלנד היה חלק מהזמן קר מאד אבל עם מעט גשם, כך שלא השתבשו כל תכניות.
    כתבת נהדר. כרגיל.

    טלי

מעניין לשמוע מה אתם חושבים

  • (יתפרסם בקרוב)