לטפס לגגות כדי לשנות את נקודת המבט

שיטוט ברחובות זה המקצוע השני שלי, והתחביב שלי, ולכן אני מרשה לעצמי להרחיב את גבולות המאה מטר. אתמול צעדתי לכיוון שדרות בן גוריון.

בכל יציאה אני מגלה משהו, פוגשת מישהו. ברחוב ויזל פגשתי בחור שרחץ בעזרת סמרטוט ודלי עם מים וסבון את המכונית שלו וזה מחזה נדיר בעיר. חייכתי אליו והתחלנו לדבר. כך נודע לי שהבניין בויזל 15 שימש כתחנת משטרה בריטית.

כשהרמתי את הראש כדי לצלם מרפסת, ראיתי מבנה מתומן על הגג. מיד נזכרתי ביהונתן ידידי שהתחביב שלו הוא לטפס לגגות כדי לשנות את נקודת המבט.

בלובי מהודר מאחורי דלת עץ מקורית בעלת ידית נחושת אליו הצצתי בויזל 19,

תלתה תמונת כלה לבושה בלבן וזר צנוע על ראשה. תאריך הצילום: 2 לפברואר 1942.

היא הביטה בצלם וראו שהיא מתרגשת אולי גם בגלל שזכתה בדירה חדשה.

היא נשענה על מעקה הברזל במרפסת בקומה השלישית וראו שמצפון לבניין, הבנייה הייתה מאוד דלילה.

ברחוב מצדה המקביל לדיזנגוף, הכרתי את אודי. הוא ישב בנינוחות על כיסא והקליד במחשב. אמרתי לו שחסרה לו כוס אוזו ביד להשלמת התמונה היוונית שלו, והוא ענה, חשבתי על זה.

מידי יום הוא יוצא מהדירה הצפונית שלו ויושב כמה שעות בחוץ כדי להתחמם בשמש, והוא ציין שרבים עוצרים לידו ומתחילים לדבר.

משפט זה העלה את המחשבה האם ההתנהגות המהירה שלנו תחזור להרגליה, ושוב כולם יפסיקו לחייך ויריבו על חניה, ימהרו ושוב לא יסתכלו זה בזה ותחושת הניכור תחזור?

נשתמע מחר ושנהיה בריאים.