מתחת למסכה

בפורים האחרון, רגע לפני מלחמת העולם בווירוס, איתן שהתארח אצלי, בחר במסכת נייר של פסל החירות בניו יורק, עטה אותה על פניו, אחז בדלעת כבדה והרים אותה ביד מתוחה כלפי התקרה, וקליק, צילמתי אותו.

אז, לא דמיינתי שאיתן לא יוכל להתארח אצלי בחופשת הפסח.

אז, ב 9 במרץ 2020, כלומר לפני 27 יום, אנחנו לא דמיינו שניו-יורק תיהפך למוקד המגפה, ושכל תושבי תבל יכנסו לבידוד בבית, וכשיצאו ממנו לפעולות הכרחיות בלבד יצטרכו לעטות מסיכה על פניהם.

תמיד כששאלו אותי למה את לא טסה לניו-יורק, אמרתי שגם בשביל מיליון דולר במזומן, לא אבקר בה. העיר הזאת, כבר לא מעניינת אותי.

צפיפות אורבנית שכזו ועודף של היצע מכל סוג ומין, כבר לא מדברים אלי.

להפך, הם דוחים, מאיימים ומשתקים אותי.

אני מעדיפה פשטות, אוכל ביתי ומראות של טבע, ובשבע השנים האחרונות אני טסה כמעט ורק לאי יווני.

שם אני מוצאת שקט ושלווה, מרחבי נוף אינסופיים ותמימות במובן הטוב של המילה.

לפעמים היה עובר במוחי תרחיש אימה בה העיר הגבוהה והצפופה ניו-יורק מותקפת ע"י צונמי או רעידת אדמה או שהפסקת חשמל ארוכה משבשת את פעילותה.

עכשיו, בעת של סגר ובידוד חברתי ובעת מלחמתו של כל אחד מאתנו לשרוד ולשמור על בריאותו, ולעשות את המיטב למען עצמו והסובבים אותו,

אני אפילו לא מסוגלת לחלום על הרגע בו אשב במרפסת ביוון מעל החוף בעת זריחה ואבהה בים ובאופק ובאוניות החולפות מולי בשעת דמדומים.

אני פה, בעיר שהשתתקה, רק אני והשכנים בחלונות.

אני יכולה לחשוב רק על כאן ועכשיו, על הרגע הזה, על ארוחת צהריים, ורק על היום הזה.

נשתמע מחר ושנהיה בריאים.